הפציעה של יה-יה

אני חוגגת 5 שנים למשהו רע שקרה לי ושעשיתי ממנו משהו טוב. (פוסט ארוך אבל שווה קריאה)

התאונה

בקיץ 2014 יצרנו את המופע MAD HOUSE ביחד עם עוד 4 אומנים בהפקה של קרקס פלורנטין. המופע סיפר על שישה דיירים משונים הגרים בבניין משותף שבו ה'חצר' היא בעצם טרמפולינה גדולה. 

הבכורה הייתה בפסטיבל עכו בחג סוכות ואחרי 6 הופעות במסגרת הפסטיבל חזרנו לעוד כ-6 הופעות בקרקס פלורנטין בכפר הירוק. המופע הלך טוב ותגובות הקהל היו נהדרות, כל הופעה sold out. נהנינו מאוד להופיע עם המופע והצוות הנפלא שהתגבש. 

ב- 18.10.14 הייתה ההצגה האחרונה שלנו בחופשת סוכות. נאמבר הסיום היה הנאמבר הכי קשה ואקרובטי. שישה אנשים מתעופפים בגובה 5 מטרים על טרמפולינה אולימפית בקצב מסחרר שמסעיר ומרגש את הקהל. 

האדרנלין שלי היה בשמיים. אין זמן להסס. אין מקום לטעויות.

בבית הספר לקרקס בספרד למדתי אקרובטיקה וטרמפולינה במשך שנתיים. אני זוכרת שבשיעור הראשון המורה הסביר שבטרמפולינה יש שני חוקי ברזל בסיסיים שאסור לעבור: לא לנחות על רגל אחת ולא לבלום עם הידיים. 

בשבריר שנייה של חוסר ריכוז מצאתי את עצמי עפה באוויר ללא שליטה בגוף. 

נחתתי רע. רע מאוד. עברתי על שני החוקים.

sold out show

דבר ראשון שחשבתי זה "The show must go on", כ-400 איש בקהל מסתכלים עלי. לא קלטתי מה קרה וניסיתי לעמוד כדי לחזור על התרגיל. 

שיט! אני לא מצליחה לעמוד. לא מרגישה את הרגל בכלל. 

הסתכלתי להבין מה קורה וראיתי ש..(זהירות, תיאור גרפי לפניך!) מפרק ברך שמאל שלי התקפל 45 מעלות לכיוון הלא נכון…

אהההה!!!! חשבתי שאיבדתי את הרגל ולא אוכל לרקוד שוב לעולם. 

מצד אחד התחלתי לצעוק בהיסטריה ומצד שני הצלחתי איכשהו להחזיר את הברך למקומה. גל הוציא אותי מהבמה ושאר האומנים סיימו את המופע שנגמר 3 דקות אחרי זה. 

מה שהכי הטריד אותי באותו רגע היה שקיוויתי שלא עשיתי טראומה לאף אחד מהילדים שישבו בקהל.

דוקטור, מה הנזק?

ענף הספורט עם שכיחות פציעות הברכיים הגבוהה ביותר הוא כדורגל.  הלכתי לייעוץ אצל ד"ר בצלאל פסקין, ראש מחלקת אורתופדיית ברכיים בבי"ח רמב"ם והמנתח של מכבי חיפה,  מס' 1 או 2 בתחומו (תלוי את מי שואלים).

פסקין הסביר לי שקרעתי את שתי הרצועות הצולבות בברך שמאל (ACL, PCL). הוא טען שחובה לעשות ניתוח ולהחליף את שתי הרצועות הקרועות. הוא הסביר לי שפציעה כזו היא נדירה יחסית והוא רצה לנתח בעצמו. 

הניתוח מתבצע בשיטת אורתוסקופיה – עושים כמה חתכים קטנים מסביב למפרק שדרכם עובדים עם מצלמות זעירות וכלים זעירים בתוך המפרק בשביל להשתיל 2 רצועות "חדשות". בגלל שהחתכים קטנים השיקום וההחלמה מהניתוח מהירים יחסית והתחזית שלו הייתה 9 חודשי שיקום עד שאוכל לחזור לפעילות כלשהי, ועוד 3 חודשים עד שאוכל לחזור ל-80% תפקוד נורמלי. 

סה"כ שנה של שיקום, ממש צ'יק צ'ק :\

במקרים כאלה טוב לשמוע חוות דעת נוספת אז השגתי תור אצל ד"ר אחר, מנתח בכיר בתחום אורתופדית ברכיים בבי"ח גדול במרכז הארץ, מס' 1 או 2 בתחומו (תלוי את מי שואלים..). הוא טען שקרעתי 2 רצועות צולבות וגם עשיתי נזק רציני לרצועה הלטרלית החיצונית שכמעט נקרעה גם. הוא הסביר שחייבים לעשות ניתוח משולב ולתקן גם את הרצועה הלטרלית החיצונית שנקרעה חלקית. 

ההבדל הוא שניתוח כזה מצריך פתיחה של כל הצד החיצוני של הברך וישאיר אחריו זמן החלמה ארוך וצלקת גדולה ומכוערת. 

לטענתו אם לא נטפל גם ברצועה השלישית זה יקלקל את התמיכה ברצועות הצולבות שיופעל עליהן המון מתח ומאמץ. במצב כזה הן לא יוכלו להשתקם כראוי וכל הניתוח יהיה לשווא. פסקין טען לגבי הרצועה הלטרלית שאכן יש לה נזק אבל מינורי והיא תוכל עם הזמן להשתקם מעצמה. 

איך יכול להיות ששני הרופאים הטובים ביותר בתחום לא מסכימים על האבחנה ועל דרך הפעולה. למי להאמין? כל העתיד שלי תלוי בהחלטה הזאת. על מי לסמוך? 

אם אחליט לא נכון אני עלולה לגרום לעצמי עוד יותר כאב ואפילו לדפוק לעצמי סופית את הברך.

אינטואיציה

יש החלטות בחיים שמקבלים עם הלב. 

בחרתי ללכת עם פסקין כי הרגשתי שחשוב לו שאני אשתקם ואחזור להופיע, לא רק שאחזור ללכת. מעבר לזה, משהו באיך שהוא דיבר נתן לי הרגשה שהוא ילחם בשבילי. העיניים שלו נדלקו מהמקרה שלי וראיתי שיש לו תשוקה גדולה למה שהוא עושה. זה גרם לי להרגיש שהוא רוצה את הניתוח הזה לעצמו, בגלל האתגר המקצועי. הוא רוצה את הניצחון הזה גם בשביל הרקורד שלו. לזה אני יכולה להתחבר ובגלל זה בטחתי בו. 

עכשיו כשבחרתי מנתח (איזה מזל היה לי שבכלל היה לי אפשרות לבחור. רוב האנשים תלויים במה שבית החולים מחליט) עמדה בפני עוד החלטה קשה, איזה סוג שתל ישימו לי בברך.

עוד החלטה גורלית

יש שתי אפשרויות: באוטוגרף לוקחים גיד מהגוף של המטופל עצמו, בדרך כלל מהרגל השנייה, ומשתילים איפה שנקרע. הגוף יותר אוהב את החלקים של עצמו. מצד שני אני צריכה את כל שאר הגידים שלי במקומם ולא רוצה טראומה לאזור נוסף בגוף שלי שיאריך את זמן ההחלמה יותר. 

באלוגרף לוקחים גיד מתורם שעבר לעולם אחר וכבר לא צריך אותם. במקרה כזה זמן ההחלמה מהניתוח מהיר יותר אבל מצד שני אי אפשר לדעת איך הגוף יגיב לשתל ומה טיבו (האם הבן אדם היה בריא? מעשן? שמן? בכושר? זקן/צעיר?). 

השתלים שבית החולים משתמש בדרך כלל מוחזקים בהקפאה הרבה זמן ועוברים כל מיני טיפולים והקרנות כדי לשמר אותם. איכות נמוכה. פסקין הבטיח לי שתל מתורם בארה"ב יד שנייה אבל במצב טוב. החלטתי לקבל את ההצעה וקיוויתי שהגוף שלי יהיה ידידותי לשתל החדש. 

קבענו ניתוח לעוד חודשיים. מה חודשיים?! אני רוצה להתחיל להשתקם עכשיו!

black and blue leg

רובי הפיזיוטראפיסט

כל הרגל בשלב הזה הייתה כחולה ולא יכולתי לקפל אותה בכלל בלי לסבול מכאבי תופת. 

אחרי הניתוח מאבדים המון מסת שריר וטווח תנועה. כדי לצמצם כמה שיותר את האבדן, מומלץ להגיע לניתוח כמה שיותר ב"כושר". ככל שנקודת הפתיחה שלי תהייה יותר גבוהה ככה אני אתחיל את השיקום אחרי הניתוח ממקום יותר טוב. 

הניתוח נקבע לעוד חודשיים בשביל לתת לי זמן להחלים מהטראומה הראשונית ולשקם את טווח התנועה. המליצו לי על רובי הפיזיותרפיסט. 

רובי הוא פיזיותרפיסט של כמה נבחרות כדורגל ושל נבחרת ישראל ברוגבי. התחלתי עם רובי תהליך שיקום פיזיותרפיה אינטנסיבי, נאבקת בכאב על כל שיפור בעוד כמה מעלות בטווח התנועה, מנסה לזכור כל הצלחה קטנה, כדי שאוכל לשחזר את אותו תהליך שוב בעוד כמה שבועות. אבל עם כל הישג, באה גם הידיעה שעוד רגע המאמץ הזה ימחק ואצטרך להתחיל מחדש כמו משחק מחשב ששכחו ללחוץ SAVE (לפחות ככה אני מדמיינת את זה.. אף פעם לא התחברתי למשחקי מחשב).

זה מפתיע כמה דברים אפשר לעשות עם רצועות קרועות. 

אחרי חודשיים הצלחתי ללכת לבד בלי קביים ואפילו הצלחתי לשבת ישיבה יפנית שזה לשבת על הברכיים כשהעקבים נוגעים בישבן. כבר כמעט לא כאב לי וחשבתי לעצמי למה אני בכלל צריכה את הניתוח הזה. אבל בתוכי הרגשתי את החופש המוגזם במפרק. שכל צעד קטן ברחוב גשום אני עלולה להחליק ושוב הברך תתקפל רע. 

איבדתי את האמון בגוף שלי ורק הניתוח הזה יכול להחזיר לי אותו.

הניתוח

29.12.14, בי"ח רמב"ם, ניתוח. אני לא יודעת ממה רעדתי יותר מהפחד או מהקור של החדר ניתוח. אני זוכרת את הקור הדוקר של שולחן הניתוחים ממתכת. עליתי עליו ונשכבתי עם ידיים פרוסות לצדדים. מתמסרת לתהליך שאין לי שליטה עליו. 

הרדמה וביי. 

התעוררתי בחדר ההתאוששות והתחלתי לבכות. בכי של פריקת מתח שפשוט יצא ממני. 

אמא לידי, 'למה את בוכה? זהו, נגמר…'  בעצם הכל רק התחיל… 'איך את מרגישה?' יותר מהכל פשוט כאב לי בטוסיק! 

מסתבר שבמהלך הניתוח שמו עלי משקולת כחלק מהתהליך ובשלושת השעות שבילינו שם זה יצר לי פצע לחץ מהצד השני. הרגשתי כאילו היקום מנסה להיות מצחיק וזה לא מצליח לו.

הרגל שלי הייתה סגורה בתוך סד ענק מאמצע הירך, כמעט עד הקרסול. כמו גבס שאפשר לשים ולהוריד. התפקיד שלו היה לשמור על הברך שלי ישרה, שלא תוכל להתכופף. לזוז היה מחוץ לתחום לשישה שבועות. 

Hospital bed

בשעות הראשונות שאחרי הניתוח המשיך לזרום לי משכך כאבים ישירות לעורק הירך ועוד לא הרגשתי את הרגל. הפחד לאבד אותה עלה והציף אותי שוב. 

ביליתי עוד 3 ימים בבית חולים בהתאוששות. לא ממש יכולה לדאוג לעצמי, ללכת לשירותים לקח 10 דקות. הפצע הארור בישבן לא נתן לי לישון! הרופא אמר שאין מצב שזה פצע לחץ. 'פצעי לחץ לא נגרמים כל כך מהר…' זאת תעלומה שעד היום אני לא יודעת להסביר.

רק רציתי להתקלח...

שוחררנו הביתה, אני והסד. כשהגעתי הביתה כל מה שיכולתי לחשוב עליו זה מקלחת. לא ממש התקלחתי בבית החולים. רק עם ספוג ובעדינות. רציתי להוריד ממני את הסד ולשטוף ממני את כל המולקולות של בית החולים. לא יכולתי להתקלח עם הסד כי הוא עלול להרס ובטח ישאר רטוב הרבה שעות. משהו כל כך שגרתי נהייה פרויקט ענק שצריך לתכנן מראש. 

הורדתי את הבגדים ואת הסד עם הרבה עזרה מאבא ונכנסתי להתקלח. ידעתי שאני צריכה להיזהר נורא כי אין שום דבר ששומר לי על הרגל באותו רגע. 10 שניות בתוך המים החמים והרגשתי את זה מגיע. 

אני הולכת להתעלף. 

ניסיתי לצעוק לעזרה אבל כל מה שיצא לי זה לחישה. הייתי באפיסת כוחות. בשנייה האחרונה אבא תפס אותי. מזל שהוא חיכה ליד הדלת. כמעט נהרס כל הניתוח.

"הרובוט"

אחרי חודש וחצי נפרדתי מהסד בשמחה ובחשש. אולי עוד לא עבר מספיק זמן והרצועות החדשות עוד לא התייצבו? אולי כדאי לחכות עוד קצת? אי אפשר לדעת, הכל זה הערכות, לא מדע מדויק. רגל אחת דקיקה כמו קיסם והשנייה כמו גזע עץ. שרירים שלא משתמשים בהם מתנוונים מהר. USE IT OR LOOSE IT.

קיבלתי מכשיר אחר שאפשר לי לקפל את הברך עד לטווח שכיוונו אותו, שגדל משבוע לשבוע בטיפולי הפיזיותרפיה, לפי ההוראות של פסקין. 

המכשיר הזה קיבל את הכינוי "הרובוט". כדי להפיק את המרב בזמן השיקום ניסיתי לעבוד גם על הצד המנטלי, לחזק את כוח הרצון וההתמדה, שהם המפתח להצלחה במיוחד כשמדובר על תהליך קשה ומייגע.

בעזרת גל בנינו לי תוכנית אימונים שכללה לקום ב-5 בבוקר (מהסיבה הפשוטה שזה היה לי כל כך קשה) ולהתאמן על תרגילים לחיזוק פלג הגוף העליון ועמידות ידיים. אימון של שלוש שעות. 

במהלך שאר היום תרגילי פיזיותרפיה ועבודת מחשב לשיווק המופע שלנו. אבל בכלל יהיה מופע שוב? אולי כל מה שקרה לי זה סימן שאני לא צריכה להופיע, שכדאי לי למצוא עיסוק אחר. 

כל יום קמתי מוקדם בבוקר בשביל לנהל מלחמה נגד היאוש, הדיכאון והקורבנות.

שיקום אחרי פציעה

אביב הגיע

5 חודשים אחרי הניתוח חזרתי לעמוד על נעלי פויינט ולהתאמן על תרגילים שהיו במופע. הרגליים רעדו מפחד ומאמץ. חלק מהתרגילים שהיו במופע לא הייתי מסוגלת לעשות והיינו צריכים למלא את הזמן הזה בצורה אחרת. 

פסקין היה בהלם טוטאלי מקצב ההתקדמות שלי. הרגשתי שאני מוכנה לנסות לחזור להופיע. היינו מוכנים לקחת כל עבודה, העיקר לחזור להופיע. 

חזרנו לקרקס פלורנטין והפעם בעסקה של 15 הופעות יום הולדת, הזדמנות להריץ שוב המופע שלנו עם האבולוציה שהוא נאלץ לעבור. במסגרת ימי ההולדת גל היה צריך להנחות את האירוע וככה התחיל לקבל נסיון ובטחון עם המיקרופון. מהופעה להופעה גל גילה שהוא מאוד אוהב לדבר במיקרופון, ושהוא אפילו מצחיק! (אותי לפחות).

אז קנינו מיקרופון משלנו והמופע עבר שינוי מהותי. ממופע שמבוסס על הרבה מאוד טכניקה אקרובטית למופע יותר ליצני ומצחיק עם דיבור. בהתחלה רק גל דיבר, ואני ניסיתי להימנע ולהתחמק כמה שיותר מהעניין המביך. לאט לאט גם אני התרגלתי והשתפרתי. 

ביולי 2015, 7 חודשים אחרי הניתוח, טסנו לאוסטריה להופיע בפסטיבל הראשון שלנו בחו"ל! 

מה שהקהל לא ידע זה שמתחת לתלבושת שלי אני לובשת רובוט על הברך.

שנתיים אחרי

שנתיים אחרי הפציעה הרשיתי לעצמי להופיע בלי שום מגן על הברך. היום אני מופיע עם תרגילים מסובכים הרבה יותר ממה שעשיתי לפני הפציעה. למשל ההליכה על הבקבוקים עם נעלי הפויינט כשהבקבוקים לא מוחזקים בשום צורה. תרגיל שמצריך ה-מ-ו-ן יציבות ושליטה בברך. 

ד"ר פסקין כל כך נדהם מהתוצאות של הניתוח שהוא הזמין אותנו להופיע בכנס רפואת ספורט בינלאומי שהוא ארגן- איזו גאווה! הרגשתי כמו גביע של אליפות העולם ששמו אותי במרכז החדר להתפאר ולספר סיפורים. אני שמחתי להשוויץ ולפרגן לפסקין. מגיע לו המון קרדיט על ההצלחה שלי. 

הבן אדם השני שמגיע לו קרדיט באותה מידה הוא Robi Megrelishvili שגם הגיע להשתתף בכנס בתור אורח. לא ידעתי שהוא הולך להגיע וגם הוא לא ידע שאני אופיע שם. המפגש היה מרגש מאוד.

פוסטר מפסקין

למרות שהשיקום הסתיים באופן רשמי, העבודה לא נגמרה. זה עדיין מלווה אותי כל הזמן. אני עדיין צריכה לשמור על הברך שלי, להתאמן, לחזור לטיפולי הפיזיוטרפיה מדי פעם ובעיקר להתנהל עם המון מודעות. 

אני חוגגת 5 שנים למשהו רע שקרה לי ושעשיתי ממנו משהו טוב. 

ב-5 שנים האחרונות הספקנו לעשות מופע חדש, להחליף 5 תלבושות, 3 מערכות הגברה, להופיע ב-22 מדינות וללמוד את המופע ב-7 שפות אבל זה כבר נושא לפוסט אחר…

איזון על בקבוקים
בחורה חזקה
שינוי גודל גופנים
גלילה למעלה