הביקורות משבחות

יש אמירה די נפוצה בקרב אומני קרקס שאומרת שלוקח 50 הופעות הרצה עד שמופע מקבל צורה ומתקבע. אני חושב שזה לוקח לפחות 250.. אני זוכר כשרק התחלנו להופיע בארץ השתתפנו בפסטיבל מודיעין ובאו כמה קולגות (שהיום הם חברים טובים) לראות אותנו. לא היה להם הרבה מה להגיד על המופע.. כששאלתי איך אנחנו יכולים להשתפר הם ענו "פשוט תעשו הרבה הרבה הופעות" אז שאלתי אוקיי.. אבל איך? זה יקח המון זמן עד שנשיג כל כך הרבה הופעות.. אז הם ענו "תעשו הופעות רחוב"

וככה באמת היה שהתחלנו להופיע ברחוב. קצת במתחם התחנה, קצת בנחלת בנימין ובעיקר בנמל תל אביב. באחת ההופעות הראשונות שלנו בנמל הגיע לראות אותנו אחד הותיקים עם אשתו.. לא חשוב שמות.. הוא אמר לנו בסוף ההופעה "אני מאחל לכם שעוד שנה לא תעשו 90% ממה שאתם עושים במופע עכשיו" מזל שאשתו ריככה את המכה כשאמרה "אני חושבת שיש להם המון כימיה על הבמה"

הביקורת הזאת הדהדה לנו בראש. היה קשה לעכל את זה. זה ממש כאב לשמוע שאנחנו עד כדי כך לא טובים. יכולנו להגיד לעצמנו משפטים כמו 'זה סתם דעה של מישהו אחד' 'מה הוא מבין בכלל' 'גם המופע שלו לא משהו..' וכו' אבל איכשהו הצלחנו לא ליפול למלכודת השלילית הזאת. הבנו שסוף סוף יש פה מישהו שמוכן להגיד לנו את האמת בפרצוף. ככה נהיינו חברים טובים של רפי ויטיס.

התחלנו לפתח את החוש הביקורתי הזה כלפי עצמנו. הבנו (הרבה בעזרת רפי) שבשביל להשתפר מהר צריך לחשוב על זה כל הזמן. ממש לעבור על כל רגע במופע ולבדוק אותו. זה עוזר גם להשוות לאחרים. לא בקטע של מי יותר טוב אלא בקטע של לקבל השראה למה שאפשרי. זה קל מאוד להבין כשאתה הולך להופיע בפסטיבל ויש המון הופעות לראות ברצף. הקהל הוא אותו קהל, המקום אותו מקום. כל התנאים הם פחות או יותר אותו הדבר. יש אומנים שאוספים את הקהל בקלות, גורמים לכולם לצחוק ולמחוא כפיים בשגאות. ויש כאלה שפחות. אתה יכול לשאוב השראה ולהגיד לעצמך 'וואוו! ככה אני רוצה שהקהל שלי ישמע כשאני מופיע'. זה אולי ברור מאליו אבל השלב הראשון בלהשתפר – זה להבין שהקטע/הבדיחה/הטריק עדיין לא מספיק טוב ויש מקום להשתפר.

זה לא קל לשדר ביטחון על הבמה אבל באותו הזמן לחשוב ששום דבר לא מספיק טוב. אפשר בקלות להיסחף לייאוש. להרגיש ממש גרוע ולא לדעת איך לצאת מזה. אנחנו הגענו למצב הזה כשהיינו בפסטיבל בניו-זילנד. בערך חצי שנה אחרי שהתחלנו להופיע ברחוב. זה היה הפסטיבל השני שעשינו בחיים. היינו עדיין בחיתולים (למרות שעשינו הרבה מעל ל50 הופעות). כל שאר האומנים המוזמנים היו כוכבים בינלאומים עם שנים של ניסיון. רצינו רק להתחבא במלון מרוב בושה. כולם עושים הופעות ענק.. ואנחנו לא מצליחים לאסוף קהל.  

ברגעים כאלה זה נורא מפתה פשוט להעתיק קטעים טובים. לאבד את עצמך ולנסות לחקות מה שעובד לאחרים. זה יכול להיות פתרון זמני טוב, כמו גלגלי עזר למופע. אבל בסופו של דבר זה שלב שחייבים להתגבר עליו אם רוצים באמת להיות מוצלחים.

עברה שנה ואנחנו המשכנו לעבוד קשה. כל הופעה בחנו ושינינו. חתכנו והוספנו קטעים. החלפנו תלבושות, אביזרים ואפילו את שם המופע. המופע כל כך השתנה שהחלטנו פשוט להגיד שזה מופע חדש והמופע הישן מת. פגשנו שוב את רפי בהופעה בנמל שאחריה הוא אמר לנו "אני רואה שבאמת החלפתם 90% מהמופע." לרגע שמחנו מאוד! אבל אז הוא המשיך ואמר "עכשיו 95% לא מקורי.." כל כך לא מקורי שמסתבר שהעתקנו ממנו קטע! (האמת שהעתקנו את הקטע ממישהו אחר, שקיבל רשות להעתיק מרפי) המסר הובן. הגיע הזמן להוריד את גלגלי העזר.

לפי חישוב מהיר שעשיתי, עברנו את ה-400 הופעות (50-60 בארץ ועוד 100 בחו"ל כל שנה) ואני רק עכשיו מתחיל לחשוב שאולי יש סיכוי שהמופע יתקבע בקרוב. מיד אחרי שנחליף את הפינאלה לקטע חדש. אני כל כך מעריך את האנשים לאורך הדרך שהעיזו לומר לנו מה הם חושבים על המופע באמת. זה דורש המון אומץ לפי דעתי. כשבן אדם נותן לך ביקורת זה אומר שאיכפת לו ממך. כי כשמישהו נותן לך ביקורת הוא לוקח סיכון. סיכון שהוא לא יובן נכון. סיכון שתעלב והחברות בינכם תפגע. סיכון שאולי יותקף בחזרה.

אז בפעם הבאה שנותנים לכם ביקורת, קבלו אותה באהבה. אולי יש בה שבב של אמת שיעזור לכם לגדול ולהשתפר. ואם לא נותנים לכם ביקורת? תזכרו שזה מפחיד בשביל הצד השני להיפתח, אבל אם תבקשו יפה אולי זה יקרה.