מחול וקרקס – השילוב של שתי האהבות הכי גדולות שלי

מאז שאני זוכרת את עצמי רקדתי. התחלתי להזיז את הגוף לצלילי מוזיקה, כל מוזיקה, להרגיש את המקצב במפרקים, להביע את השמחה שלי החוצה בצורה פיזית. בגיל 5 שלחו אותי לחוג התעמלות אומנותית במתנ"ס. שילוב של ריקוד ומשחק עם חפצים שונים- כדור, חישוק, סרט ואלות. הרגשתי במקומי הטבעי. אהבתי את תרגילי הגמישות שהלכו והשתפרו, את הקואורדינציה והשליטה בחפצים השונים, שהייתה קצת יותר קלה מאימון לאימון. וכל הטוב הזה עטוף במוזיקה שמילאה אותי וכוריאוגרפיה שהייתי צריכה לזכור ולא להתבלבל, נושאת עיניי אל המאמנת שנראתה לי כיצור הכי מושלם בעולם הזה. 

מדהים אותי במבט לאחור שכל אלה לא נראו לי לרגע כקשיים או אפילו כאתגרים שיש לצלוח, אלא פשוט עשיתי ונהנתי מכל רגע. ואז יום אחד יפה סגרו את המתנ"ס. נעלו את השער במנעול גדול ואין עוד. כך נקטעה לי החוויה הזו וההכשרה שרק התחלתי להרגיש את עוצמתה.

בלט קלאסי

ההזדמנות הבאה הייתה בבית הספר היסודי. בחוגי הבחירה שהיינו חייבים לקחת הייתה אופציה של מחול מזרחי. לא חשבתי פעמיים, היה בזה את המילה מחול. סגנון כל כך שונה ועם זאת כל כך טבעי לגוף. במקביל התחלתי ללכת לשיעורי בלט קלאסי. החיבור עם המורה דבורה היה מיידי, היא הרגישה אותי והבינה אותי. כאילו קראה את מחשבותיי דרך התנוחה של פרק כף היד, תנועת כף הרגל והפניית המבט. הבלט היה הרבה יותר תובעני מכל מה שחוויתי עד כה. דורש לאמץ את כל השרירים והריכוז ושימת הלב לפרטים הכי קטנים, תוך שמירה על אש פנימית, על חיות וזרימת תנועה שבמבט מבחוץ היה מאוד ברור למי יש את זה, ולמי פשוט אין.

ככל שהתבגרתי והתעמקתי יותר בעולם הטובעני הזה, קח עלתה רמת הקושי, ואיתה התחילו להופיע תחושות חדשות של כישלון ואכזבה. שם פגשתי לראשונה את התסכול, שפתאום הגיעה באותה נשימה עם ריקוד. הדבר הכי אהוב הופך להיות מתסכל. הגוף עצר אותי מלרקוד איך שדימיינתי, להביע את עצמי כמו שרציתי. השיפור היה איטי וסיזיפי להחריד. העבודה הייתה מאוד מאומצת. היה גם סיפוק, אך היה חסר קתרזיס. גרף החוויה שלי אמנם היה בעלייה, אך עלייה מתונה ללא פיקים מרגשים. משהו היה חסר ולא הצלחתי להביע במילים מה. 

נעלם לי הבית השני

התמדתי וגדלתי לתוך התפקיד של הרקדנית הראשית בקבוצה הקטנה שלנו. תואר שלא נאמר במילים, וגם לא הייתה לו שום חשיבות מחוץ לסטודיו עם קיר המראות. גדלתי עוד והגיע הרגע לעזוב ולהתגייס לצבא. עצב גדול. עוד לא מיציתי, יש לי עוד מלא במה להשתפר. עוד חוויה שנקטעה, שלא הגעתי למלוא עוצמתה. כשנאלצתי לעזוב, גם דבורה הרגישה שהיא צריכה לעזוב, נפער שם בור גדול מדי והיא פרשה מהוראת המחול אחרי הרבה שנים יפות ומוצלחות. הרגשתי שאין לי לאן לחזור, שנעלם לי הבית השני. כשאני כותבת עכשיו את המילים האלה ונזכרת באותם רגעים אני מתמלאת בהתרגשות עמוקה ועולות לי דמעות בעיניים. במבט לאחור אני מבינה את משמעות התהליך שחוויתי.

בשנות הצבא הלך והתגבר בי צורך עז להזיז את עצמי, ולהופיע. תחושה מתוקה שטעמתי ממנה רק באירועים מיוחדים כמו סיומי שנה או איזה טקס חשוב. באחת הפעמים שהלכתי לראות מופע מחול בסוזן דלל נתפס בידי פלאייר של בית ספר לקרקס. חשבתי לעצמי "איזה חלום!" ותליתי אותו על הלוח בכניסה לחדר שלי. חבר טוב שלי ראה את הפלאייר ואמר לי "מגניב! את הולכת?" עניתי "לא… מה הסיכוי…". הוא לקח את הפלאייר איתו ושבוע לאחר מכן, אחרי שחקר את המקום באופן אישי הודיע לי חגיגית "זה מדהים! את חייבת ללכת".

אז הלכתי...

אזרתי אומץ ויצאתי מאזור הנוחות שלי. ברגע שנכנסתי הבנתי שהוא צדק. הרגשתי שוב בבית. מסביבי אנשים בפוזיציות משונות, תלויים בין שמיים וארץ, עובדים על יכולות גופניות מגוונות, והאפשרויות אין סופיות… הנה האקשן! זה מה שחיפשתי! הלב שלי רקד וקיפץ לכל מיני כיוונים. מי שראה את המופע שלנו יכול לזהות שבדיוק על הרגע הזה אני מספרת בתחילת הנאמבר שלי. נרשמתי למסלול ההכשרה בבית הספר לקרקס בישראל, במקביל הכרתי את גל. יחד חלמנו בגדול וטסנו ללמוד קרקס בבית הספר "קרמפה" במדריד. שם שאבתי השראה ולמדתי טכניקה מטובי המורים באירופה. פיתחתי סגנון שאני אוהבת ושייחודי לי.

שומרת על איזון

הקרקס מכיל בתוכו כל כך הרבה סגנונות של תנועה, של טכניקות, מאפשר שילובים מעניינים בין דיסיפלינות שונות וצורות הבעה. השילוב בין העולמות היה בלתי נמנע מבחינתי. הבלט על חוקיו הנוקשים, הרצינות והדיוק שומר אותי מלהתפזר בעולם של יצירתיות חסרת גבולות. הקרקס, מצד שני, מתבל בצחוק ומשחקיות, מאפשר טוויסטים שלא קיימים בעולם הקלאסי. ככה אני שומרת על איזון, תרתי משמע.

מופע קרקס (3)
בלט וקרקס הליכה על בקבוקים צבעוניים
שפגט גדול